חיים את המוות - אשליות של מתחילים, פרק 2.

07/03/2013 23:08

חייה את המוות

החלטתי להמשיך את הספר למען הקוראים הבודדים שקראו את הפרק הראשון, אף על פי שלא היו כלכך הרבה תגובות, בציפייה לתגובות נוספות בהמשך.
קריאה מהנה,
ואני מתנצלת שוב מקרב לב אם הפונטים ישתנו במהלך הפרק:)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
עץ הערפדים

היומיים הבאים שלפני תחילת הלימודים היו משעשעים למדי. ג'נה הספיקה להכיר כמעט את כל רחבי
בית-הספר ולשמוע כמה סיפורים מעניינים מפיהם של חבריה החדשים, סטיב, ריין ואנה.
בבית-הספר היו 6 קומות. בקומה הראשונה היו כיתות כשפים והלימוד הרגיל. בקומה השנייה היו כיתות לימוד על ערפדים ואנשי-זאב. בקומה השלישית היו חדרי השינה. ג'נה הייתה בחדר השינה שלה עם אנה ועם עוד ילדה שלא זכתה עדיין לדבר איתה. בקומה הרביעית היה חדר האוכל. לכל שכבת גיל היה חדר אוכל גדול משלה. המקום הזה היה המקום האהוב ביותר על ריין. הוא טען שהאוכל שם מאוד טעים. סטיב הצהיר שהוא שמן ואנה וג'נה התחמקו משם הכי מהר שאפשרו להן רגליהן.
    "הם תמיד רבים ככה," סיפרה אנה לג'נה ביום שלפני תחילת הלימודים כשחצו בשלווה את הנחל הגדול והמרגיע ביער הערפדים. "אבל מאז שאת הגעת, זה קצת שונה."
    "למה את מתכוונת ?" שאלה ג'נה כשסיימו לחצות את הנחל והלכו על האדמה שלידו.
    "תמיד כשרבו הם ניסו לא לעשות זאת בנוכחותי. אבל מאז שאת הגעת, פתאום הם רבים כל הזמן. כאילו כדי לנסות להרשים אותך," מלמלה אנה בשקט.
ג'נה הביטה בה במבט מודאג.
    "אני בטוחה שזה לא נכון," ניסתה לנחם אותה ג'נה. "הם לא מנסים להרשים אותי. לעולם אל תחשבי שהם אוהבים אותי יותר ממך, כי זה הרי לא הגיוני. זה קשה מדי לא לאהוב אותך,"
    "אבל תבטיחי לי – "
    "לא אתן להם להרוס את החברות בינינו," הבטיחה לה ג'נה. "אנחנו חזקות מהם, ואני לא אתן לאף בן להפריד בינינו."
הן התחבקו. כמה זמן לאחר-מכן למדה ג'נה שבקומה החמישית נמצאת הספרייה. בקומה זו יש גם חדר מלא בפופים, שמיכות, כורסאות וספות שנועדו לדיבור והנאת התלמידים. באשר לקומה השישית, ג'נה לא יכלה לדעת עליה כמעט שום דבר. הדבר היחיד שידעה על הקומה היא שהכניסה אליה אסורה ושהיא של המנהל בלבד. הקומה הזאת מאוד סקרנה אותה, אך היא החליטה לשמור זאת בסוד בנתיים. היא כמובן למדה על יער אנשי-הזאב ביום מן הימים עם ריין, שהתברר שהוא איש-זאב. היער היה בסמוך לחצי של החטיבה. ביום שלפני הלימודים היא אפילו הספיקה אפילו לבקר ביער הקוסמים עם אנה. היא קיבלה את דבריה החשובים מהבית ומיקמה אותם בחדרה, וגם קיבלה את מדי בית-הספר החדשים שלה. לבנים, היו הם כחול-שחור, ולבנות תכול בהיר. מכנסי ג'ינס רפויים וארוכים נתלו מרגלי הילדים הנוהרים לשיעור, אחד אחד, שחורים שחורים. ג'נה ואנה ישבו כעת, אחת ליד השנייה והמתינו לבואו של המורה לכשפים.
    "שלום תלמידים," נשמע קול מקצה הכיתה. כולם נדממו וסובבו את ראשם למקור הקול. אל הכיתה נכנס בסערה איש גדול ממדים בעל בלורית לבנה ובגדים רחבים ולבנים. "אני סוזר, המורה שלכם לכשפים. אני אלמד אתכם כל מה שעליכם לדעת השנה. מסטנציס עד לפרסטנס, אותו תזכו ללמוד בשנתכם האחרונה כאן. אך היום נלמד על כישוף מיוחד שאני חושב שרוב הקוסמים והמכשפות פה לא שמעו עליו מעולם. כישוף זה הוא המצאה של כמה ממדעני הקסם כאן בפמיסטיקה." אמר. "לכישוף הזה קוראים "ורטיאנו" והוא גורם לחפצים להיעלם. אני אדגים לכם היום כיצד אני מעלים את הקרפד שלי, רורס."
אחת הילדות מקצה הכיתה הרימה את ידה.
     "אם חלקינו כאן לא קוסמים, כמוני, אני אשת-זאב, איך נוכל לעשות קסמים ? נשתמש במוח הגאון של ג'ו ? אוי, סליחה, אין לו אחד כזה."
כולם צחקו. הילד הממושקף בעל שיער השוקולד הרכין את ראשו. ג'נה הסיטה את מבטה לעבר אנה, שנראתה מבוהלת.
    "היא תמיד צוחקת על כולם, גם אם היא לא מתכוונת לזה, היא מצליחה לפגוע בג'ו. הוא לא מקובל פה כל-כך,"
    "ובכן מייגן, עולמינו מיוחד הוא. בעולמינו, גם אנשי-זאב וערפדים יכולים לעשות קסמים. נסי לזכור זאת לאחר הפעם החמשית ששאלת,"
הנערים צחקו שוב.
    "מה אתם רוצים ?" שאלה אותם, סומק מתפשט על לחיה הלבנות. "אני לא טובה בזכירת דברים."
בזמן שסוזר דיבר, מייגן המשיכה להתלחשש עם חברתה היפה. כל הבנים לטשו עיניים בילדה שרק הביטה במורה המדבר. אפילו סטיב הביט בה בעניין. ג'נה התפללה בלבה שסטיב לא מאוהב בה, לבו עלול להישבר בגללה. היא נראתה לג'נה כטיפוס כזה.
    "מי זו הילדה הזאתי, שדיברה עם מייגן ?" שאלה ג'נה את אנה, מנסה להיראות רגועה.
    "את מתכוונת לקים ?" שאלה אנה בחיוך.
ג'נה הנהנה לאות הסכמה.
    "זו ילדה מהכיתה שהבנים אוהבים," השיבה אנה.
    "איך היא מתה ?" שאלה ג'נה. "ומתי ?"
אנה נאנחה, "זה קרה באותו יום בו סטיב מת. סופות ברקים וגשם הכו בעירה. קים ישבה במכוניתם השחורה של הוריה בשורה שמאחורה. האוטו שט על פני הכביש הרטוב, אביה נזהר מכל רכב או מהמורה, כשלפתע זה קרה. האוטו דמם, הראשון בתור מול רמזור אדום. הם שמעו רעשי דיווש חורקים. לפני שהספיקו להרהר קים הרגישה כאב חד בגבה. היא הספיקה לרגע קט אחד לראות את הג'יפ השחור השואג עליהם ודוחף את רכבם, ללא רחמים. הפגיעה הייתה אחורית, לכן מי שמתה הייתה קים, ואילו הוריה נפצעו אנושות והשתחררו כעבור שבועיים מבית-החולים."
ג'נה הייתה המומה. אפילו קים נהרגה בתאונת דרכים, למרות שהצורה בה סיפרה אנה את הסיפור לא כללה בה את המילה 'תאונה'. כנראה שלא הייתה זו בכלל תאונה.
    "מוזר שהמון מתים בימים האלו בתאונות דרכים, לא ?" לחשה ג'נה באוזנה של אנה, אך לא קיבלה תשובה.
    "אני מניח שיש פה נערים שבאו לפטפט במקום ללמוד, ג'נה," אמר סוזר בקול מחוספס. ג'נה הרימה את ראשה אליו והביטה בו בחשש.
    "אני ?" שאלה, כאילו באופן רטורי. הרי איזה עוד ג'נה יש בכיתה הזו ?
    "כן, את גברת מארפי," נזף סוזר. "עונש. בעוד חודש. בשעה חמש תתייצבי במשרדי. זה ברור ?"
    "כשמש," ענתה.
    "ועכשיו, אפעיל את הכישוף על הקרפד ותראו כיצד זה קורה." אמר סוזר. "ולפני שאשכח להגיד לכם, הכישוף מעביר את החפץ למקום אחר."
    "ורטיאנו," מלמל, והקרפד נעלם.
    "ריין וג'נה, אתם מוכנים לצאת לחפש אותו ?" שאל סוזר.
ריין וג'נה הנהנו בראשם בעודם נעמדים על רגליהם, ממהרים לצאת מהכיתה.
    "אני לא מאמינה שבגלל המורה העצלן הזה אנחנו צריכים למצוא את הקרפד המטונף שלו," רטנה ג'נה כשסוזר כבר לא יכל לשמעם.
    "תירגעי ג'נה," אמר ריין.
    "אני מניחה שאתה יודע, ריין," היא אמרה, מנסה להישאר רגועה. "שכשגבר מבקש מבחורה להירגע זה גורם לה להיות עוד יותר עצבנית !"
    "בסדר, בסדר, תישארי כמו שאת," גיחך. "בכל מקרה," הוא חזר לטון קולו הרגיל. "הוא מורה נחמד מאוד, אני לא יודע למה הוא התנהג אלייך כך היום. בדרך-כלל הוא לא נוהג לתת עונשים."
    "אני בכל זאת שונאת אותו," אמרה ג'נה. "ואתה לא יכול להאשים אותי ! הוא ראה שגם אנה דיברה והאשים רק אותי,"
    "טוב, בזה את צודקת. אולי הוא היה צריך לתת את העונש לשתיכן," מלמל ריין.
סוף-סוף הצליחה להוכיח ג'נה שהיא צודקת, מה שמעולם לא קרה כשהייתה בחיים. אימה תמיד האשימה אותה בכל מה שקרה בבית ודבקה בעמדתה עד שלבסוף ג'נה נכנעה אליה. לפעמים, כשג'נה ניסתה להיות חזקה ולא לוותר לאימה, היא הייתה מכה אותה בחפצים חמים עד שהייתה נכנעת אליה פעם נוספת. ג'נה אף-פעם לא צדקה בביתה, וזה היה חידוש בשבילה שמישהו אומר לה שהיא צודקת.
    "קדימה, בואי נמצא את הקרפד," אמר ריין והחל להתקדם לעבר אותם ריבועי מרצפות מהן נפלו כמה ימים קודם כדי להגיע למשרדו של המנהל.
    "בית-הספר הזה ענק !" אמרה ג'נה בעודה מפלסת את דרכה בין הילדים ההומים לכיוון המרצפות. "ני אפילו לא יודעת איפה כדאי שנתחיל."
    "אם אני מכיר את סוזר, הוא היה מעביר את הקרפד היישר לחדרו של המנהל. זה תמיד כך."
ברוב אילוץ, נעמדה ג'נה ליד המרצפת של ריין וחיכתה לנפילה הגורלית.
דלת המשרד הגדולה והמוזהבת של המנהל רלף נגלתה שוב לעיניהם של ג'נה וריין. ג'נה פחדה להיכנס לשם יותר מבפעם הקודמת. משהו בפרצופו ובהתנהגותו של רלף הפחיד אותה. אבל יותר מהכל, הצורה בה נחפז לרשום אותה לבית-הספר הפתיעה אותה ואף עוררה במוחה כמה שאלות. ריחו של תה הצמחים הדהד ברחבי הקומה. היה שם קר, ללא ספק. ג'נה רעדה במקומה. היא כבר לא ידעה אם זה בגלל הפחד, היריעה, או מהקור החניק. ריין שלח את ידו המסוקסת כדי לפתוח את דלת הזהב כשלפתע שמעה ג'נה רעשי דיבור. היה נשמע כאילו המנהל מנהל שיחה עם אחד המורים.
    "ששש," השתיקה את ריין. "אני חושבת שאני שומעת משהו."
היא התקופפה בזהירות אל חור המנעול, משתדלת לא לפגוע בגבה, והאזינה בקשב רב לשיחתם של המנהל והאיש השני.
ריין זינק אל הרצפה והאזין להם ברווח הקטן שבין הרצפה לדלת.
    "היא מסוכנת, אדוני." נשמע קולו של המנהל. "מי יודע למה היא עלולה לגרום בעזרת הכוחות המיוחדים שלה,"
    "אני אומר לך עוד פעם," נשמע קול דקיק וקר של אשה מבעד לדלת. "אנחנו נוכל להשתמש בכוחות שלה בשביל לקבל את כל מה שתמיד רצינו."
    "אבל – "
    "אתה תקשיב לי !" צווחה האשה בקול כל-כך חזק שגרמה לג'נה וריין לנתר ממקומותיהם במהירות ולהביט אחד על השני בדאגה.
    "כדאי שנדפוק בדלת וניכנס," לחשה ג'נה. "אולי נצליח לראות את האשה !"
ריין הנהן בראשו ודפק חלושות על הדלת. לבה של ג'נה פעם בחוזקה כששמעה את צעדיו הרועשים של רלף נחזקים יותר ויותר ככול שהוא מתקרב אל הדלת.
    "מה רצונכם ?" שאל המנהל.
ג'נה העיפה מבט חטוף במשרד הקריר. לא היה שום זכר לאשה שצעקה עליו, נעלמה כלא הייתה.
    "לא הייתה כאן מישהי כרגע ?" שאלה ג'נה בחשד.
אוזניו של המנהל האדימו, "אני לא יודע על מה את מדברת," אמר והביט על ריין, כאילו כדי לבדוק אם גם הוא יודע משהו על זה.
    "בכל מקרה," ניסה ריין להחליף נושא. "המורה סוזר שלח אותנו לחפש את הקרפד שלו שהעלים בשיעור הכשפים והנחנו שאולי הוא נמצא כאן."
רלף ניגש אל אדן החלון, לקח ממנו את הקרפד הירקרק והושיט אותו לג'נה.
    "באמת תהיתי מה הוא עושה פה," הוסיף ברעד.
ג'נה וריין מיהרו להסתלק משם.
    "איכס, קח את הדבר הזה ממני !" קראה ג'נה בקול נגעל וניסתה להסיר מעליה את הקרפד המרייר.
    "את חייבת להירגע, ג'נה." מלמל ריין. "את נשמעת מאוד עצבנית היום."
    "אני חוששת שאין דבר שיכול להרגיע אותי כרגע !" התייפחה ג'נה על סף שמעות והחלה להתקדם במהירות חזרה לכיוון הכיתה, משאירה את ריין הבודד מהרהר במחשבותיו על מה שקרה כרגע.
ביום שישי של השבוע הבא, הרוחות נרגעו הרבה יותר בקרבת ג'נה, והיא וריין חזרו לדבר נורמלי שוב.
    "אני עדיין לא מאמין שנתנו לנו כל-כך הרבה שיעורים לסוף-השבוע הזה !" התלונן סטיב כשיישב בין ג'נה וריין בארוחת הצהריים. "אני מתכוון, באמת ! שיעורים בשיקויים, לכידת אנשי זאב מסוכנים והתמצאות בקרב ערפדים !"
    "אל תשכח את עבודת ההגשה בלחשים !" הוסיפה אנה. "אוף, מי בכלל צריך לחשים ?"
    "והחלק הגרוע הוא," המשיך סטיב, כאילו אנה בכלל לא דיברה. "שאני צריך לעשות אותה עם ריין. אני אתפלא אם הוא אי-פעם יסכים לעזוב את צלחת האוכל הזו."
מאוחר יותר אחר-הצהריים, לאחר שיעור כפול ב"הסכנות שבערפדים", החליטה ג'נה שאולי הגיעה הזמן להתחיל את עבודת ההגשה ואת שיעורי הבית המעייפים האלה. אולי אם תתחיל עכשיו תספיק לבלות קצת בשבת.
השמש קרנה ממרומי השמיים, היה חם מאוד בחוץ. היא חיפשה לעצמה פינה קרירה ובסוף התפשרה וישבה בצלו של עץ האורן שמאחורי בית-הספר. לאחר כמה דקות שלא הצליחה להתרכז, היא וותרה. היא שמעה רשרושי עטים שהפריעו לה ללמוד באופן מוחלט והחליטה לקום ולבדוק את פשר העניין. היא החלה להסתובב מסביב לעץ עד שעיניה קלטו את אותה דמות שרירית ומוכרת בעלת עיניי האוקיינוס. היא מיד הבינה שזהו לא אחר מאשר סטיב. הוא היה שקוע במחברתו שכתב בה במרץ, כנראה את עבודת ההגשה בלחשים. היא טפחה בעדינות על כתפו בעודה לוחשת בביישנות, "סטיב ?"
סטיב הרים את ראשו אליה, פניו עטו גוון אדמדם ושפתיו נמתחו לחיוך.
    "היי ג'נה," אמר. "רוצה להצטרף אליי ?"
    "אני מניחה שלא תזיק לי מעט חברה," מלמלה ג'נה בחיוך בעודה מתיישבת בגבה אל העץ על-ידו.
    "התחלת כבר את עבודת ההגשה בלחשים ?" שאל סטיב.
    "לא ממש," הנידה ג'נה בראשה. "הייתה עסוקה מדי בכמה דברים אישיים, אבל החלטתי שזה הזמן להתחיל."
    "מצוין !" אמר. "אני כבר התחלתי, אבל הגעתי רק לחצי."
    "רק ?!" חזרה ג'נה. "חצי זה מצוין, אתה יודע את זה !"
    "אני מניח שכן," אמר. "אני פשוט לא מאמין שלמורים התחשק להרוס לנו דווקא את סוף השבוע הקיצי והשמשי הזה. זה לא הוגן מכל הבחינות."
    "אתה צודק לגמרי," הסכימה ג'נה. "אז, רוצה שנתחיל בשיעורי הבית בשיקויים ?"
סטיב הנהן, ושניהם הוציאו מתיקם את חוברת ומחברת בשיקויים.
ג'נה לא הספיקה לגמור את המשפט הראשון בשאלה אחת כשכיסו של סטיב רטט.
    "סליחה, זה הטלפון שלי," אמר סטיב וענה לטלפון. ג'נה ניסתה להקשיב לשיחה.
    "כן, ראיתי את הבגדים... בסדר מתוקה... כן ניפגש היום...."
והשיחה נערכה המון זמן. ג'נה כל-כך התעצבנה וכשהייתה בחצי הדרך למבנה היא צרחה אליו, "אולי ביום אחר !"
    "רגע !" היא שמעה את צעקתו. "חכי ! אני יכול להסביר !"
אבל ג'נה לא הקשיבה לו. היא הייתה עצבנית מדי מהעובדה שהוא מדבר עם בחורה כאילו היא חברה שלו. היא רצה לחדרה מבלי להסתכל ימינה ושמאלה ודמעות בעיניה, דמעות של כעס זולגות על לחייה.